(הערה: הפוסט נכתב בתקופת מלחמת שאגת הארי אך רלוונטי לאורך כל השנה).
אני יורדת למקלט המשותף בתקופה האחרונה לא מעט, ובכל פעם חוזרת על עצמה אותה סצנה כמעט מדויקת: לא משנה באיזו שעה של היום נשמעת האזעקה – רוב השכנים יורדים למקלט בפיג'מות.
עכשיו, זה לא פוסט על פיג'מות ואין כאן איזה ניסיון להעביר ביקורת על איך אנשים בוחרים להתלבש בתוך סיטואציה מורכבת, אבל כן יש כאן משהו שקשה להתעלם ממנו – האנרגיה שמגיעה יחד עם זה. (ולא, זה גם לא הולך להיות פוסט על אנרגיות).
תכל'ס, אותם אנשים שיורדים בפיג'מה הם גם אלו שברוב המקרים נשמעים אותו דבר: כמה קשה, כמה כבד, כמה אין כוח לזוז, כמה אי אפשר באמת להתקדם בתקופה כזו.
וזה גרם לי לחשוב על משהו שהוא הרבה מעבר לבגדים עצמם: על הבחירה הלא מודעת להישאר במצב מסוים.
כי לבגדים יש השפעה.
לא ברמה הסיסמתית של “תתלבשי יפה ותרגישי טוב”, אלא ברמה מחקרית ממש.
בפסיכולוגיה יש מושג שנקרא Enclothed Cognition, שמתאר את ההשפעה שיש למה שאנחנו לובשות על הדרך שבה אנחנו חושבות, מרגישות ופועלות.
באחד המחקרים המוכרים נתנו לאנשים ללבוש חלוק לבן, אבל לחלק מהם נאמר שזה חלוק של רופא ולחלק שזה חלוק של צייר. למרות שמדובר באותו פריט בדיוק, אלו שחשבו שהם לובשים חלוק של רופא הפגינו רמת ריכוז ודיוק גבוהה יותר באופן משמעותי. כלומר, לא רק הבגד עצמו משפיע, אלא המשמעות שאנחנו מייחסות לו והמצב התודעתי שהוא מכניס אותנו אליו.
וכאן בדיוק מתחבר החלק שמעניין אותי באמת – העסק שלך.
כי כמעט כל בעלת עסק שאני פוגשת יודעת להגיד בדיוק מה הדבר שהיא צריכה לעשות כדי להתקדם. זה לא תמיד משהו גדול או מורכב; לפעמים זה לחדד מסר, לפעמים להתחיל להעלות תוכן בצורה עקבית, לפעמים להפסיק לדחות שיחת מכירה או לשנות משהו בסיסי בהצעת המכירה שלה. הידע קיים. ההבנה קיימת. אבל בפועל שום דבר לא זז.
ולא כי אין יכולת או הזדמנויות, אלא כי הרבה יותר נוח להישאר בפיג'מה.
לא בפיג'מה הפיזית, אלא בפיג'מה השיווקית.
באותם הרגלים מוכרים, באותן דחיות קטנות, באותו “אני אעשה את זה מחר”, שמרגיש תמים אבל מצטבר לתקיעות ארוכה. ובדיוק כמו בפיג'מה האמיתית, גם כאן יש משהו שמוריד את רמת הדריכות, את תחושת התנועה ואת הנכונות לפעול.
הנקודה היא לא להתחיל מהפכה.
הנקודה היא להבין שהמעבר הזה, ממצב פסיבי למצב של עשייה, מתחיל בהחלטות קטנות מאוד, לפעמים כמעט טכניות. כמו לקום ולהתלבש בבוקר גם אם את נשארת בבית, או כמו לעשות את הפעולה האחת שאת כבר יודעת שהיא הבאה בתור.
כי את הרי כבר מבינה שבסוף, ההבדל בין עסק שמתקדם לבין עסק שנתקע לא מתחיל באסטרטגיה מורכבת, אלא בשאלה הרבה יותר פשוטה:
האם את נשארת בפיג'מה, או שאת מחליטה לקום ולהיכנס למצב של עשייה.
והשאלה הזו, בניגוד למה שנדמה, לא קשורה למלחמה, למצב במשק או לאלגוריתם.
היא קשורה רק אלייך.
